השירה הזאת לא המסורת

בשנת 1984 הוצגה בגלריה שרה לוי בתל אביב התערוכה “נייר+כתב”, תערוכה משותפת לעפרה צימבליסטה ולמשוררת יונה וולך, בעקבות פנייתה של צימבליסטה לוולך – שאמנם התגוררה בשכנות לביתה בקרית אונו, אך לא הייתה ביניהן היכרות מוקדמת – לכתוב בכתב ידה שירים על גבי ניירות ממוחזרים שהכינה עבורה. במהלך ארבעת החודשים שבהם עבדו השתיים על הסדרה, גססה וולך ממחלת הסרטן. השירים שכתבה על גבי הניירות היו שיריה האחרונים. בין צימבליסטה לוולך התפתחה ידידות אמיצה, והן הפכו לחברות נפש. העבודה על הסדרה העניקה לוולך מטרה, עזרה לה לאגור כוחות וסייעה לה במלחמתה במחלה. שתי הנשים היוצרות חברו למעשה אמנותי משולב, המורכב מדימויים חזותיים מופשטים-חומריים ומטקסטים תואמים, המתפקדים לא רק כמילים, אלא גם כרישומים וכדימויים חזותיים. צימבליסטה יצרה את הניירות הממוחזרים מנוזלים ומחומרים שונים, שהעניקו להם את צבעוניותם ואת מרקמם, ויונה וולך כתבה לתוכם את שיריה. האותיות בכתב ידה של המשוררת הפכו לקווי רישום אקספרסיביים על גבי מצע הנייר, וצבעי הנייר סיפקו רקע הולם לרישום הפואטי, והפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. על עשייתן המשותפת אמרה צימבליסטה: “הנייר היה בשבילי כמו הבשר, שעליו תכתוב יונה את השירים”. בשיר “קווים לדמותי”, שאינו מופיע בסדרה המשותפת, היטיבה וולך לתאר קשר זה בין המילים לתמונות: “קַוִּים לִדְמוּתִי שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִים מִסָּבִיב כְּמַקְלוֹת קְצָרִים הַ / הוֹלְכִים וְנֶאֱסָפִים בָּאִים וּמִתְפַּזְּרִים מַרְכִּיבִים קַוִּים לִדְמוּתִי דְּמוּתְמוּנָה”.

השיר בעבודה זו מורכב משלוש שורות של מילים, המחוברות זו לזו ללא סימני פיסוק: “השירה הזאת לא המסורת של / האמנות היציאה מתוקה אני / האנטי חומר של היקום שבתוכנו.”