יצירתה של עפרה צימבליסטה (1939–2014), אמנית ופסלת ישראלית פורצת דרך, מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב המרחב הציבורי הפתוח באמצעות פסלים, שהוצבו ברחבי הארץ: בכיכרות, בגנים עירוניים, בבתי חולים ועוד. כאישה פילסה צימבליסטה את דרכה בנחישות ובחדשנות בעולם הפיסול הישראלי, שהיה נתון עד אז כמעט בלעדית בידי פַּסָּלִים גברים.

צימבליסטה היא בוגרת בית הספר הגבוה לציור בתל אביב מיסודו של אריה מרגושילסקי (כיום בית הספר לאמנות קלישר), שם רכשה מיומנויות, שבהמשך פיתחה וגיבשה לכדי שפתה האמנותית הייחודית.

בטרם פנתה לעולם האמנות למדה צימבליסטה בבית ספר לאחיות, ואף התמחתה ועבדה בתחום זה. ניסיונה כאחות השפיע על מאפייני עבודתה האמנותית, וניכר במיוחד בשימוש בתחבושות גבס וביציקות של גוף האדם.

מרבית פסליה נוצרו בטכניקה שפיתחה ושִכללה: יציקת גבס על גופם של דוגמנים ודוגמניות ושימוש באותן יציקות להכנת תבניות ליציקות אלומיניום, ברזל או ברונזה, ציפויין בחול ו/או צביעתן בצבע אחיד (כחול, אפור, חום בהיר או צבעי פסטל בגוני צהוב, ורוד ותכלת), ולבסוף – הצבתן כפסל יחיד או כקבוצה.פסליה של צימבליסטה שימשו כמעין שחקנים בתיאטרון או בקרקס שיצרה בהצבות השונות של עבודותיה, שבהן הגיבה לתיאטרון החיים על שמחותיו ומועקותיו, על האכזריות האנושית, על החמלה והאהבה. גם התפאורה השתנתה בהתאם לאתרי ההצבה השונים והשפיעה על המסר.

אף שנקודת המוצא לעשייתה האמנותית הייתה תגובה לחיים בישראל, בסופו של דבר צברו העבודות גם ממד אוניברסלי, והתקבלו בהערכה רבה ברחבי העולם.