כל מקום

עפרה צימבליסטה הזמינה את המשוררת, יונה וולך, שהתגוררה בשכנות לביתה בקריית אונו, לכתוב בכתב ידה שירים על גבי ניירות שהכינה עבורה. שתי נשים יוצרות חברו למעשה אמנותי משולב, המורכב מדימויים חזותיים מופשטים-חומריים ומטקסטים תואמים. צימבליסטה יצרה ניירות מחומרים ממוחזרים, שהקנו להם צבעוניות וחומריות מיוחדות. האותיות בכתב ידה של המשוררת הופכות לקווי רישום אקספרסיביים על גבי מצע הנייר, וצבעיו הרכים של הנייר הופכים לרקע הולם לרישום הפואטי. מילות השיר מגיחות בינות לקרעי הנייר הצבעוניים, המוצמדים זה לזה כשכבות גיאולוגיות. שם העבודה, כל מקום, נגזר מן המילים הפותחות את שירה של וולך: “כשכל המקום היה ליחיד / כאילו יש מקום / אחד ולו אדניות ועציצי / השיגעון פורחים בנועם / הביטחון המדומה / בעולם והתודעה ננעלת עליו / עוד מעט / פרחי דמיון / תקטפי / וצנצנת / לא נראית / כבר לא / תהיה / נחוצה. / העולם סבוך מאוד / ואנחנו איננו יודעים לחיות כלל. / להרוג יודעים אנחנו. לקנא, / לשנוא. אמון הרגש כה נדיר / הוא. אני מאמינה שלא / היית מקנאה לי אותו / לילה, בו הייתי יפה ממך. / נתתי לך להיות יפה / ממני. התחרות הזאת / אינני עומדת בה כלל. / משתחררים לאט בקצב הדור / מן השנאה, אני רוצה ממש / להכירך. המחסור שלך חששתי / יצמית את ליבי. הכול התפורר / ורק אחרי שנים חשבתי, שאלו היו מחשבותייך / שעברו אליי, ‘הכול מתפורר’, אמרת לי למחרת. / סדקים יש בקירות מחומר לא / נראה שהסמים מחזקים אותם / בצבעים כישופיים. הכול מתפורר. / בכית. שובי אליי אני רוצה את / הילדה שלי בחזרה, / ואני הפרחתי גרניום בחלונות / וחשבתי שאיני רוצה להיות משוגעת / והתחלתי להבין”.