17.4.26-18.6.26 ארץ ארץ ארץ, שמעי דבר

אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ, שמעי דבר – עפרה צימבליסטה/ אלה ליטביץ

התערוכה אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ, שמעי דבר מפגישה בין שתי אמניות המשתייכות לדורות שונים בשדה האמנות המקומי – עפרה צימבליסטה (1939 – 2014) ואלה ליטביץ. על אף מרחק הזמן, והשוני בפרקטיקה האמנותית, חולקות השתיים משיכה עיקשת ורבת־עוצמה אל האדמה, שהיא להן מושא־חקר מתמשך. מפגש זה מזמן קריאה רב־שכבתית של (ה)אדמה כמרחב של זמן, זיכרון וזהות.

מדיום התבליט היה למצע עבודה דומיננטי עבור צימבליסטה במהלך שנות השמונים והתשעים, ובמרבית מן העבודות שיצרה בשנים אלה נוכחת האדמה כסמן של מרחב סימבולי־מטאפורי המהדהד מוות. בין שכבות החומר מוטמעות דמויות אנושיות הנקברות באדמה או נאבקות להיחלץ ממנה. לצד התבליטים יצרה צימבלסיטה סדרה אחרת, חד־פעמית ויוצאת דופן באופייה, המבטאת יחס שונה אל האדמה.

בסדרה זו, חתכי האדמה (1984), המוצגת בחלקה בתערוכה, נראות שכבות אדמה הכלואות במסגרות ברזל. לתבליטים גדולי־ממדים אלה אופי ריאליסטי המאזכר פרקטיקות מדעיות של איסוף דגימות קרקע. פני השטח המעובדים משמרים את האורגניות של האדמה ומדמים תהליכי שיקוע ובלייה ארוכי שנים. העבודות הן כעדויות אילמות להצטברותו של הזמן ולהתפתחותו האיטית של כדור הארץ.

עם זאת, קנה המידה האנושי של העבודות שולל את ההקשר המחקרי: אלו אינן דגימות קרקע מאוסף סטטוגרפיה, אלא מעין צוהרי הצצה לקרביה של האדמה. בנוכחותן המונומנטלית אצורים עוצמה ויופי רב, וניכרת עמידותה של האדמה אל מול ארעיותו של האדם. אף שקדמו לסדרה זו ניסיונות משחקיים שבהם הופיעה האדמה כחומר גלם ו/או כדימוי לירי־מופשט בציורים ובתבליטים אחרים, בחתכי האדמה מתנסחת עמדה שונה, החושפת מבט של השתאות והערצה כלפי האדמה הנשגבת והעל־זמנית.

מול עמדתה הרומנטית של צימבליסטה ניצבת העבודה החדשה של אלה ליטביץ אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ, שמעי דבר (2026) המתבוננת ושואלת על המציאות הישראלית העכשווית. העבודה התהוותה מתוך תחושת ערעור עמוקה ביחס לאופיו של המקום בשנתיים האחרונות. בחיפוש עקר אחר אובייקטיביות החלה לאסוף דגימות קרקע, כמי שמבקשת להגדיר מחדש את החומר הבסיסי ביותר ממנו מורכב המרחב. ליטביץ בוחנת מחדש את יחסיה עם האדמה, והולכת בעקבות הגותו הדואלית של גסטון בשלאר שראה באדמה חומר המאפשר מנוחה, התמסרות ובטחון – בית ומקלט; ובה בעת יסוד של התנגדות טעון ומסוכסך – זירת מאבק. כבכרוניקה של כשלון ידוע מראש, ליטביץ מנסה להפריד בין החומר הממשי לבין המטענים שהוא נושא – הרוח, הזיכרון והמשמעויות הפוליטיות והתרבותיות ושבני האדם רואים בו ולשאול האם ניתן להפריד את האֶרֶץ מהאָרֶץ באמצעות מהלך סמי־מדעי, חזרה ליטביץ על פעולה של דילול וניקוי עד כדי צמצום מירבי. את תמיסת האדמה מרחה במשיכות עדינות על גבי נייר, עד להיווצרותם של משטחי צבע לא אחידים. הוויתור המכוון על זיהוי המקור הגאוגרפי של הדגימות מחזק את המהלך האמנותי, המבקש לנטרל את החומר מהקשרים סימבוליים ולנסות כך להפריד בין אדמה וקרקע. על פני שנים־עשר אקוורלים עדינים נפרשת קומפוזיציה אטמוספרית של קו אופק מנטלי מדומיין, המורכב מן היסוד החומרי הבסיסי ביותר — כהצעה לראות נוף אחר.

לצדם של האקוורלים מוצג בקבוק זכוכית ובו נוזל שקוף, ולצידו כוס קטנה. בתהליך הדומה לעבודת רוקחות הומאופתית, מזקקת ליטביץ תמיסה מאדמת הבית; לאחר מחזורים חוזרים של פוטנטיזציה – דילול וניעור – נותר בו, על־פי התפישה ההומאופתית, רק זיכרון החומר. הנוזל השקוף נושא את חותמה האנרגטי של האדמה שעברה דרכו, כמו גם את מטעניה הרגשיים והרעיוניים.

בבסיסה של ההומאופתיה עומד העיקרון "דומה בדומה ירפא" (Similia Similibus Curentur) – על־פיו חומר שהוא מקור של כאב או שיבוש, הוא גם זה הטומן בחובו גם את פוטנציאל התיקון. אולם, כשמדובר באדמה הנושאת זיכרון של מאבק ונקמה, הפעולה הופכת טעונה: הריפוי והסכנה כרוכים זה בזה. הכוס המונחת לצד הבקבוק אינה רק כלי הגשה, היא הזמנה ללגום מזיכרון אדמת המקום.

במאמרו "אמא אדמה טובה: מדומיין או ליטרלי" ג׳יימס הילמן טוען שהטרגדיה בישראל טמונה בניסיון "לממש" את הארץ המדומיינת בתוך גיאוגרפיה ספציפית, מה שיוצר קונפליקט בלתי פתיר. הוא יוצא נגד הדימוי הרומנטי של האדמה כ"אמא טובה" בלבד, ומבקש להראותה גם כישות אוטונומית, חזקה ולעיתים אכזרית. הכישלון שליטביץ חותרת אליו הוא המקום שהילמן מציע כריפוי: העובדה שכל חומר הוא תמיד גם אנרגיה ורוח, היא זו שמשאירה מקום לדמיון, ודמיון הוא הפעולה הראשונה הנדרשת לחיי רוח.

סאלי הפטל נוה, אפריל 2026
_________________________________________________________

גסטון בשלאר (Gaston Bachelard), בשני ספריו המוקדשים ליסוד האדמה משנת 1948, המהווים חלק מ״הפואטיקה של היסודות״: האדמה וחלומות המנוחה (La Terre et les rêveries du repos) והאדמה וחלומות הרצון (La Terre et les rêveries de la volonté).