אירוע פתיחה התשובה הייתה חבויה בטבעות

דניאל צדקה כהן היא הזוכה בפרס עפרה צימבליסטה לאוצרות עכשווית לשנת 2026. הפרס ניתן מדי שנה למוסמך.ת התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, לשם אוצרות תערוכה בגלריה צימבליסטה. מטרת הפרס היא להעניק במה לאוצרים.ות המתמקדים.ות באמנות מקומית עכשווית, ולקדם חשיבה מעמיקה ויצירתית בשדה האמנות בישראל. צדקה כהן היא בעלת תואר ראשון באמנות רב־תחומית במכללת שנקר, וסיימה את לימודיה בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל. מאז 2021 היא משמשת משנה לאוצרת הראשית במוזיאון פתח תקווה לאמנות.

נקודת המוצא של התערוכה ״התשובה הייתה חבויה בטבעות״, שאצרה צדקה כהן, היא דימויו של כוכב הלכת שבתאי והקשרים שנרקמו לאורך ההיסטוריה בין תנועת גרמי השמיים לבין גורל האדם. התערוכה בוחנת את המתח בין שבתאי הפלנטה לשבתאות כתפיסה משיחית, ואת האופן שבו רעיונות שמקורם באסטרולוגיה, בקבלה ובמיסטיקה מחלחלים אל המרכז התרבותי והופכים לשפה של פרשנות. לצד השבתאות, שחרגה זה מכבר מגבולותיה ההיסטוריים, משמש דימוי טבעות שבתאי בספרו של ו.ג. זבאלד מרחב של שיטוט בין עקבות, חורבות וזיכרון מצטבר. המפגש בין השניים מציע לחשוב על העבר כתנועה מעגלית השבה אל ההווה, ועל הבטחת הגאולה ככוח המוסיף לפעול גם לאחר שנכזבה. כך, בניסיונו לפענח את העולם, האדם שב ונשבה במערכת הסימנים שהוא עצמו יצר.

התערוכה מתבוננת בכוחן הסוחף של תורות קצה ובמנגנונים של היקסמות, היפנוט והתמסרות לרעיונות של ייעוד וגאולה. החזרתיות הופכת דימויים וסימנים למוקדי משיכה, ומזינה את הצורך האנושי להכתיר מנהיגים, להאמין בדמות יחידה ולמצוא ייעוד משותף. בתוך התנועה המעגלית שבין ציפייה להתגלות לבין אמונה מתגבשת, מסתמנת גם אפשרות ההסלמה: הרגע שבו הדימוי חדל להיות מושא להתבוננות והופך לאמת מוחלטת שדרכה נקראת המציאות. העבודות בתערוכה נעות בין דימויים קוסמיים למופעים עכשוויים של אמונה: מדימויי שבתאי המתפזרים לשכבות של אור, צבע וחומר אצל קארן דולב, דרך מסות השיש והברזל של חוה מחותן, ועד ללחישת ה־ASMR של ליאור תמים ולמחוות ההחלקה הקפואה בברונזה של אסף אלקלעי, הבוחנות את האופן שבו פעולות יום־יומיות לוכדות את הקשב. ציורו של נועם ונקרט, ״פרעות״, ועבודת הווידאו של תומר ספיר, ״משהו קרה לנו, אבא״, מציבים בהתאמה את הסחף הקולקטיבי ואת הכמיהה לדמות שתשיב סדר ופשר למציאות מעורערת. בפסלים ״פריצה״ של עזרא אוריון ו״ללא כותרת (טרה אינקוגניטה)״ של תומר ספיר נעות הצורות בין מסלולים קוסמיים לממצאים ארכאולוגיים, בין שרידי עולם שחלף לסימנים של עולם שטרם הגיע. יצירתו של אוריון, שפעל כאמן־נביא, חרגה מגבולות האובייקט והפכה אותו למוקד של עלייה לרגל, כאילו הוא אוצר בתוכו סוד או כוח מאגי. התערוכה בוחנת את הפואטיקה של משיכה, חזרתיות וציפייה להתגלות, ושואלת כיצד משיחיות, אמונה ותחושת ייעוד קולקטיבי מקבלות ביטוי במרחב המקומי, הופכות לאסתטיקה ונעשות חלק מהלך הרוח של ההווה.